מה אני אגיד לכם. היום היה אחד הימים האלה..פול גז בנוטראל. לא זז. לא זזתי.
נכון שזה קשור לעובדה שהלכתי לישון מאוחר מאוד..ושלא ישנתי טוב בכלל גם כשראשי פגש סוף סוף את הכרית..
ונכון שרק אתמול כתבתי כאן בבלוג על תוכניות שלנו מול מה שבורא עולם מחלי עבור עצמינו..
ונכון שאחרי כמה שנים של הכרות מודעת עם עצמי אני מזהה את זה כחלק מתהליך שכמו זרע שמונח באדמה שבחוץ לא רואים שום תזוזה. כלום. אבל בפנים מתחוללת מהפכה ורק כשהירוק הראשון מבצבץ אפשר להבין את גודל השינוי..ככה זה קורה גם אצלי לפעמים. בתקופה כזאת אני מוולה שעות ב"לעשות הרבה כלום": לקרא ספרים, לשוטט ברשת, לגדל ולטפח את חוותי בפארמויל או משחק אחר בפייסבוק..מה לא. רק לא מה שרציתי ותיכננתי לעשות. מין תרדמת. רק מערכת החירום פועלת, מתכונת שביתה: טיפול בילדות, הכנת אוכל,כביסה, קניות. ואז, אחרי שבוע~שבועיים פתאום מתחילים האסימונים ליפול (אוקיי, אולי לא כולם זוכרים כאן מה זה "אסימון"..) והתמונה מתבהרת. משהו התחולל שם בפנים, בנשמה. עמוק. חזק. וכל ה"לא כלום"לא היה אלה מסך עשן כדי שלא אפריע לתהליך.
אבל...
לחוות את זה, למרות שאח"כ אני נהננת ומודה על התוצאות שבד"כ מקפיצות אותי בעבודת ה' ובעבודת המידות קדימה., מאוד קשה לי להיות במצב הזה.
כמו היום.
ולא רק זה- הרגשתי כמו מטופל שעובר נתוח בהרדמה מקומית. לא מרגיש מה קורה בדיוק, אבל שומע הכל, מודע לכל מה שמתרחש..אאאאאההה!!
אני יודעת שאני עוברת משהו. אני יודעת שאני "תקועה" חזק בשלב קריטי בתהליך לקראת עבודה ופרנסה מהבית בתחום שאני אוהבת..ושזה הדרך הטובה ביותר להחלץ מזה...
ובכל זאת.
ממש הרגשתי יאוש.
עד כדי כך שאפילו כל השיגרה שהצלחתי להנחיל, נראו לי כ"סתם נסיון הדחקה" של הדבר החשוב.
מזל שדיברתי עם חברתי הטובה.
היא ואני למדתנו יחד קורס "מודעות" אצל מנחה נ\מדהימה ומאז יש לנו סוג של "מיני קבוצת תמיכה". היא ואני.
משתפות, מדברות...ובעיקר משקפות אחת לשניה את המצב ובכך עוזרות להתקדם.
אז היא הזכירה לי שלא לזלזל בבקשה בתהליך שאני עוברת עם הפלייליידי.
שבעצם זה גם בונה תשתית טובה ואיתנה לעבודה שתבוא (בע"ה בקרוב!).
יותר קל להתרכז בעבודה אם כל עבודות הבית יזרמו (כמעט) באווטופיילוט.
וכמה נעים יהיה לקבל לכאן קליאנטים פוטנציאלים לבית מסודר ונקי..
רבי נחמן מבסלב אומר לגבי "אין יאוש כלל" שיצר הרע מטרתו היא לא להפיל אותנו לפח- לעשות עבירה, להכשל, לא להצליח לקום ולעשות מצווה כזאת או אחרת. זה "כסף קטן" עבורו. לא. המטרה העיקרית שלו היא שניפול ואז לאנצליח לקום, שנרגיש כישלון..ולמה בכלל לנסות שוב...היאוש הזה היא בעצם המטרה שלו.(ותודה לבעלי האהוב שהזכיר לי את זה!)
להבדיל, הפלייליידי אומרת משהו דומה:
You are not behind! I don't want you to try to catch up; I just want you to jump in where we are. O.K.?
"את לא נותרת מאחור. אני לא רוצה שתנסי להשלים אחורה- רק להצטרף אלינו איפה שאנחנו. בסדר?"
אחרי שנרגעתי ונחתי קצת, יכולתי לראות את מצבי בעניים קצת שונות:
למרות שלא עשיתי את מה שרשמתי לי ב*ה*תוכנית, הצלחתי לשמר את השגרה שכבר התחלתי:
לקום כמה דקות לפני הבנות
להתלבש ולהתארגן
להוציא את הבנות למסגרות השונות מוכנות עם אוכל.
להתפלל
לדאוג לארוחת הצהריים
לשבת עם בת ה8 ו1/2 לש.ב.
לנוח!
לקלח את כל מי שזקוקה לעזרתי, כולל בדיקת ראשים
ארוחת ערב
להשכיב את החבורה לישון
לנקות את השולחן המטבח
להפעיל מכונת כסביסה בטיימר.
הבגדים של כולם מוכנים למחר!
ו..לשבץ כמה דקות לרשות את הרשומה הזאת.
ואו! כל הכבוד לי!!
תודה לך ה' שהצלחתי!!
טוב..רק השעה...השעה...!
אני מתעופפת לי לישון!
לילה טוב!
נכון שזה קשור לעובדה שהלכתי לישון מאוחר מאוד..ושלא ישנתי טוב בכלל גם כשראשי פגש סוף סוף את הכרית..
ונכון שרק אתמול כתבתי כאן בבלוג על תוכניות שלנו מול מה שבורא עולם מחלי עבור עצמינו..
ונכון שאחרי כמה שנים של הכרות מודעת עם עצמי אני מזהה את זה כחלק מתהליך שכמו זרע שמונח באדמה שבחוץ לא רואים שום תזוזה. כלום. אבל בפנים מתחוללת מהפכה ורק כשהירוק הראשון מבצבץ אפשר להבין את גודל השינוי..ככה זה קורה גם אצלי לפעמים. בתקופה כזאת אני מוולה שעות ב"לעשות הרבה כלום": לקרא ספרים, לשוטט ברשת, לגדל ולטפח את חוותי בפארמויל או משחק אחר בפייסבוק..מה לא. רק לא מה שרציתי ותיכננתי לעשות. מין תרדמת. רק מערכת החירום פועלת, מתכונת שביתה: טיפול בילדות, הכנת אוכל,כביסה, קניות. ואז, אחרי שבוע~שבועיים פתאום מתחילים האסימונים ליפול (אוקיי, אולי לא כולם זוכרים כאן מה זה "אסימון"..) והתמונה מתבהרת. משהו התחולל שם בפנים, בנשמה. עמוק. חזק. וכל ה"לא כלום"לא היה אלה מסך עשן כדי שלא אפריע לתהליך.
אבל...
לחוות את זה, למרות שאח"כ אני נהננת ומודה על התוצאות שבד"כ מקפיצות אותי בעבודת ה' ובעבודת המידות קדימה., מאוד קשה לי להיות במצב הזה.
כמו היום.
ולא רק זה- הרגשתי כמו מטופל שעובר נתוח בהרדמה מקומית. לא מרגיש מה קורה בדיוק, אבל שומע הכל, מודע לכל מה שמתרחש..אאאאאההה!!
אני יודעת שאני עוברת משהו. אני יודעת שאני "תקועה" חזק בשלב קריטי בתהליך לקראת עבודה ופרנסה מהבית בתחום שאני אוהבת..ושזה הדרך הטובה ביותר להחלץ מזה...
ובכל זאת.
ממש הרגשתי יאוש.
עד כדי כך שאפילו כל השיגרה שהצלחתי להנחיל, נראו לי כ"סתם נסיון הדחקה" של הדבר החשוב.
מזל שדיברתי עם חברתי הטובה.
היא ואני למדתנו יחד קורס "מודעות" אצל מנחה נ\מדהימה ומאז יש לנו סוג של "מיני קבוצת תמיכה". היא ואני.
משתפות, מדברות...ובעיקר משקפות אחת לשניה את המצב ובכך עוזרות להתקדם.
אז היא הזכירה לי שלא לזלזל בבקשה בתהליך שאני עוברת עם הפלייליידי.
שבעצם זה גם בונה תשתית טובה ואיתנה לעבודה שתבוא (בע"ה בקרוב!).
יותר קל להתרכז בעבודה אם כל עבודות הבית יזרמו (כמעט) באווטופיילוט.
וכמה נעים יהיה לקבל לכאן קליאנטים פוטנציאלים לבית מסודר ונקי..
רבי נחמן מבסלב אומר לגבי "אין יאוש כלל" שיצר הרע מטרתו היא לא להפיל אותנו לפח- לעשות עבירה, להכשל, לא להצליח לקום ולעשות מצווה כזאת או אחרת. זה "כסף קטן" עבורו. לא. המטרה העיקרית שלו היא שניפול ואז לאנצליח לקום, שנרגיש כישלון..ולמה בכלל לנסות שוב...היאוש הזה היא בעצם המטרה שלו.(ותודה לבעלי האהוב שהזכיר לי את זה!)
להבדיל, הפלייליידי אומרת משהו דומה:
You are not behind! I don't want you to try to catch up; I just want you to jump in where we are. O.K.?
"את לא נותרת מאחור. אני לא רוצה שתנסי להשלים אחורה- רק להצטרף אלינו איפה שאנחנו. בסדר?"
אחרי שנרגעתי ונחתי קצת, יכולתי לראות את מצבי בעניים קצת שונות:
למרות שלא עשיתי את מה שרשמתי לי ב*ה*תוכנית, הצלחתי לשמר את השגרה שכבר התחלתי:
לקום כמה דקות לפני הבנות
להתלבש ולהתארגן
להוציא את הבנות למסגרות השונות מוכנות עם אוכל.
להתפלל
לדאוג לארוחת הצהריים
לשבת עם בת ה8 ו1/2 לש.ב.
לנוח!
לקלח את כל מי שזקוקה לעזרתי, כולל בדיקת ראשים
ארוחת ערב
להשכיב את החבורה לישון
לנקות את השולחן המטבח
להפעיל מכונת כסביסה בטיימר.
הבגדים של כולם מוכנים למחר!
ו..לשבץ כמה דקות לרשות את הרשומה הזאת.
ואו! כל הכבוד לי!!
תודה לך ה' שהצלחתי!!
טוב..רק השעה...השעה...!
אני מתעופפת לי לישון!
לילה טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה